צ׳יקיטיטו הוא עמוד תאורה, כתב עת חדשני שפעל משך 3 עונות: 2018, 2019 ו-2020. הוא נקרא על שם הדובי הצהוב הקטן והאהוב, שעמו חלקתי מיטה בילדותי.

 

צ׳יקיטיטו ראה אור כל חודשיים, כמו שעון, ורשם 18 גיליונות + 2 גיליונות מחזיטו, בונוס למנויים בתקופת הקורונה. הוא הודפס על גבי דפים משובחים, שנקנו בבודדים, התאפיין בתשומת לב לכל פסיק וחרט על דגלונו הקטן לתת במה לאמנות אינדי ולקולות מיוחדים.

 

כל גיליון היה בן דף אחד, משני צדיו, שמוספר ידנית והציג מבחר של שירים וסיפורים קצרים מאת יוצרים נהדרים - אמנים בנפשם (ואפילו שורת ״דבר העורכת״), עבודת אוצרות קטנה אך מדוקדקת ומלאת מחשבה. במהלך העונה השלישית הופיע בצד האחורי סיפור מתח נפלא בהמשכים מאת אלון אשתר.

​

עם הזמן, התגבשו כמה ״כותבי בית״, שיצירותיהם דיברו אלי במיוחד, והופיעו למכביר בגיליונות כתב העת. ואלה שמות, לפי סדר א״ב: אורית גולדמן, איתי דרוקמן, גאולה שינה, מילי שמידט ועומר ברקמן. בגיליון האחרון הופיע סיפור משותף שלהם, מחווה לכותבי הבית.

​

צ׳יקיטיטו היה ניסוי פרוע - שהצליח. היה לו קהל נלהב ותומך, ובניגוד לתחזיות - הוא התרומם ועמד בגאון על שתי רגליו הקטנטנות. הוא היה פצפון, אך ההנאה שהסב לי היתה כבירה. גיליונות צ׳יקיטיטו מקוטלגים ושמורים בספרייה הלאומית בירושלים.

​

​

​

​

​