• גיא פינקלשטיין

פיצחו את הקודה



לאחר תקופת ציחיון ממושכת, סיפתחתי את השיבה אל עולם הקריאה עם סדרת ״קודה״ של ״תשע נשמות״, לא רק משום שהיתה תמיד ההוצאה האהובה עלי, אלא גם מסקרנות מיוחדת, שנובעת מכך שכתב יד שלי מסוף 2017 יראה השנה אור באותה סדרה. למען הסדר הטוב, יצוין שרכשתי את הספרים מכספי ומיוזמתי הבלעדית, ואיש לא ביקש ממני לכתוב עליהם.


להלן רשמיי מספרי הסדרה, שעד כה הולידה ארבע נשמות קטנות-גדולות, חטיפי-רוח קצרים ועמוקים בעלי אופי נבדל, תפורים להארד דייז נייטס. כולם מצאו חן בעיניי, כל אחד בדרכו. סטטיסטית, התאהבתי ביותר מ-90% מספרי ״תשע נשמות״, כך שאני צופה שמתוך 12 הספרים שעתידים לראות אור בסדרה יהיה, כנראה, רק אחד שלא אוהב. כך או כך, הוא בהחלט לא נמנה על השגר הראשון.


ילד / עמרי חורש איזה כיף! סיפורו של אב חד-הורי לילד מדומיין שיצר במילים, בדיה שלפתה את הגיבור ושאבה אותו כמו בולען. אומץ הוא תכונה הכרחית (ואולי אפילו מספיקה!) של סופר טוב, ועמרי ניחן בו בטונות. הוא כותב את עצמו מבלי להשתדל להישמע כך או כך, הוא פותח מקלדת ומקיש בה נקי, וזה כיף. הוא חושף את השיח עם החבר הדמיוני שלו (אומץ) ומוליך אותנו איתו אל תוך הבור. הוא יודע שנפל אליו, וגם יודע שימצא את הדרך החוצה. כסופרת, קראתי את הפרטים כבדויים, מוקצנים ומופרזים - לא כאוטוביוגרפיים, על מנת לעשות עם עמרי את אותו חסד שהייתי רוצה שיעשו עם כתביי. אבל את החוסר קראתי כאמיתי, ברמת האמת המצויה בשיר - ועל כך עיטור העוז. אם אפגוש את עמרי בהזדמנות כלשהי, אני מניחה שפשוט אומר לו: ״עמרי? איזה כיף!״.


חיילת / פאולינה טוכשניידר

כנה, ישירה, חכמה ואופטימית, פאולינה נגעה בי מאוד. לפרקים צחקתי בקול, לפרקים נחנקתי איתה בתוך תחושת הבסיס הסוגרת, על סדר יומו הסיזיפי. הספר צעיר ותוסס, דוהר קדימה בקצב נהדר, מפתיע בדימויים מחדשים ונקרא בשוונג אחד. קצת עצוב לי עד כמה התחושות חיות ובהירות בה, כל כך הרבה שנים אחרי. כולי תקווה שכתב היד פשוט שכב במגירה זמן רב, מחכה לבית הנכון. פאולינה כישרונית בצורה בלתי רגילה, יודעת לספר סיפור וגם לבנות מתח שנוגס בבטן. אחכה לקרוא ממנה עוד.


צפע באוויר / גיא קוטב

הרי ירושלים, מקום שעד כה ראיתי בו רק היסטוריה מתה, ניעורים לחיים בקובץ הסיפורים הקצרים העוטף, התמים, החומל והיפיפה הזה. סיפור מתמזג עם סיפור ואדם מתמזג עם החי והטבע בערבוב לא-שכיח, שבו נקודת המבט מתהפכת והשפה בין אדם לחיה משותפת ומלאת הבנה הדדית, כל זאת מבלי לגלוש לריאליזם פנטנסטי. גיא טווה את הטבע ואת בעלי החיים, המופיעים בכל סיפור, אל תוך היומיום הקרוב והמשפחתי, לא כאידיאל רחוק, מנותק ו״תמהוני״, אלא ב״כאן ועכשיו״ הגיוני, שעומד על רצף חיינו האקטואליים. הקובץ השרה עלי איזו אווירה, מעין אטמוספירה כללית של רוגע. מעל לכל, בדרך צלולה, מלאת חן ובלתי-מתאמצת, הקובץ שופע אהבה.


תעלומת סודות היורשת / עודד וולקשטיין

מתעתע, בכל מובן. מתחילה לקרוא. מספר מילים שמעולם לא נתקלתי בהן - יאמי! עד מהרה התחושה מתחלפת ב״אוי, כבד. שפה של תרגומי תחילת המאה הקודמת. לא כוס התה שלי״. אבל אז זה מגיע. קאבר מטורף לאגאתה כריסטי, שאשכרה מצליח לעמוד ברמה, פלוס פלוס! והרי אלה בדיוק אותן מיומנויות-על בשפה, שלפני רגע טעמי האישי חרץ לכף חובה, ועכשיו מאפשרות לכותב את הנאמבר המדהים הזה. מה ״נאמבר״? איזה וירטואוז! יכולתי לחוש בכל שורה את ההנאה של עודד מהמלאכה ומהשעשוע, שעשויים בצורה מופתית, מבריקה. יוצא דופן!


פסקה לסיום על ה״בקסטייג׳״: מבחינה גרפית, העיצוב והאיורים נקיים ונעימים ומושכים את היד אל המדף. כשרונם של עורכי הסדרה, אלרי ואוריאל, ניכר בכל פסיק ונקודה שנקבעו במיקום מפתיע, מנער. מקומו בסדרה של גיל עמית המיוחד - טבעי עד מתבקש. מניחה שעל ההתגשמות בחומר חתומה ליאת קמחי-בראודה, הבולדוזר בעל 26 השעות ביממה.